“רבים אמרו לנו שאנחנו אמיצים אך אנחנו חשבנו שנדרש אומץ רב יותר לוותר”. מאז ומתמיד חלמנו לצאת לטיול הגדול אך הבחירה שלנו להמשיך לשרת בצבא

יפן תמיד הייתה בחזקת “כמעט”. כמעט פריצת דרך, כמעט טיסה, כמעט פרק במסע (אני הפסדתי בהצבעה המשפחתית 4:1, ארה”ב זכתה). אבל התשוקה להכיר עוד ממנה

וואבי סאבי הוא מונח שאפילו היפנים מתקשים להגדיר ולכן אני אנסה להביא ממה שהבנתי – היכולת להכיר בחוסר המושלמות, לקבל את הפגמים, את השינויים שמביאים

במרפסת של סבא וסבתא שלי בבת ים נאמרו הרבה משפטים עמוסים בתבונה שלא ידעתי להעריך. משפט אחד של סבא שלי שהיה כמעט בן 75 זכור

אני שייכת לדור שגדל על ״או או״ – או הומני או ריאלי, או אמא או אשת קריירה, או ורוד או אפור, או עצמאית או עבודה

אני תמיד מתרגשת לפתוח את הדלת (של ההרצאה, של הסדנא, של הטיפול, של מפגש), לצעוד פנימה ולגלות את העיניים, את הפנים ולדעת שיש הרבה שאני

מתישהו בתחילת שנות העשרים החלטתי שעד גיל 40 אני אטוס רק למדינות העולם השלישי כי אירופה קרובה מדי, דומה מדי ולא משתנה. זה היה מזמן