מתישהו בתחילת שנות העשרים החלטתי שעד גיל 40 אני אטוס רק למדינות העולם השלישי כי אירופה קרובה מדי, דומה מדי ולא משתנה. זה היה מזמן וגיל 40 נראה אז כמו קצה של החיים שאחריו הכל הופך למשמים ובורגני. ה – 40 חלף מזמן והצלחתי לעמוד לא רע בהבטחה ההיא וגם הבנתי שהרבה דברים דווקא התחילו בגיל הזה אך עדיין האזורים האלו מהלכים עלי קסמים – הריחות, הצבעים, האנשים, הקצב, תחושת החיים ואני תמיד מעדיפה אותם.
לקובה מאוד רציתי להגיע, אפילו הצענו לילדים להאריך את הטיול ההוא ולטוס לשם (או לכל מקום אחר באמריקה הלטינית), הם סרבו, הם עדיין מסרבים ולכן קבעתי (בשמחה) טיול לחודש עם חברות הילדות – נפש שלי. הנסיעה הקודמת בוטלה בגלל הקורונה (כמו לכולנו) וזו החדשה הייתה אמורה להתחיל היום – נרכשו כרטיסים, אתגרי החיים הסתדרו פחות או יותר, מנגינת הסלסה החלה להישמע ונראה שאנחנו מתקרבות להוואנה. אך בשבועיים האחרונים הגיעו עדכונים שקובה לא מצליחה להתאושש – מדפים ריקים ממזון, מחסור במים לשתיה, גם הדלק אזל בחלק מהתחנות וכשהחשמל פסק הבנו שזה הזמן לשחרר.
״לשחרר״ – להרפות, לזרום, לקבל – מילים שנתפסו בעיני כריקות, קצת קלישאה ולא היה להן מקום בעולם שלי. במשך הרבה מאוד שנים הביטויים שרווחו אצלי יותר היו “דבקות במשימה”, “להתאמץ”, “לא לוותר”, “להתעקש”, “להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי”. בחלק מהמקרים זה הוביל למחוזות טובים (אפילו מאוד) אך לא הכרתי מספיק את התנועה ההפוכה שלעיתים הייתה הנכונה יותר.
היכולת לשחרר מחשבה טורדנית, כעס, הרגל, שיפוטיות כלפי אדם או סיטואציה, לשחרר אדם שהיה וכבר לא, את מה שהייתי אני וכבר לא, סיפור שאינו שלי יותר, לשחרר את הבלתי אפשרי כעת או בכלל – מאפשרת לעיתים אוויר ואולי לדברים אחרים להיכנס. כשהכרתי באיכות הזו, נוספה גם אפשרות הבחירה בין הקצוות או באמצע בינהן. את המרחב הזה אני מנסה להביא גם למפגשים עם מגוון רחב של א.נשים בכל מיני מעגלים שבהם אני פועלת ולחלקם, כמוני, נדרשת עוד דרך ארוכה כדי להבין באמת.
מצפה לרגע שבו המצב ישתפר בראש ובראשונה עבור האנשים שחיים שם בקובה שכל כך רציתי לפגוש (ואולי גם בשבילנו).