עולם ומלואו – וואבי סאבי

וואבי סאבי הוא מונח שאפילו היפנים מתקשים להגדיר ולכן אני אנסה להביא ממה שהבנתי – היכולת להכיר בחוסר המושלמות, לקבל את הפגמים, את השינויים שמביאים השנים, לראות את היופי שבפשטות ללא נצנצים ומתוך החסר – לחיות את החיים במלואם.

הוואבי סאבי מאפשר לי להתבונן אחרת בחלקים הפחות פוטוגניים ולבחון שוב את ההשקפות הישנות שבי ואת אלו שאני מגלה –

בין העולם שבו דבקים ש”הכל בסדר” גם אם שוב דבר לא בסדר לבין העולם שבו מאפשרים גם את הקושי והכאב,

בין הכמיהה לחוש שמחה, התעלות, נשגבות עם הקבלה שלפעמים אנחנו לא,

בין החתירה להיות “הכי” לבין ההבנה ששום דבר אינו מושלם, שיש פגם בכל דבר ויש גם בזה יופי,

בין הדחף לשנות את העולם לבין ההשלמה שלא הכל ניתן לשינוי (הקושי הכי גדול עבורי הוא לראות את האנשים הבלתי נראים שנשכחו בשוליים כאן או בכל מקום בעולם).

לא יודעת האם זה אותו הקו שמפריד בין מזרח למערב, בין האמונה שהכל בידינו לבין התובנה שממש לא, בין המשקפיים שיש לנו בראשית הדרך לבין העומק שאנו אוספים עם השנים ואולי אפשר גם לשרטט את הקו בהתאם למה שמביאים החיים – לדעת מתי נכון ל״התווכח״ ומתי פשוט לקבל את המציאות כפי שהיא (ואפילו מבלי לשאול למה).

וואבי סאבי הוא תגלית שאני עדיין מבררת – האפשרות להיות ממש לא מושלמת בעולם מושלם לכאורה, שיש כתמים גם על החולצה הכי לבנה, שהסוף לא תמיד טוב גם אם אני ממש מקווה ולמרות זאת או אולי בזכות ההכרה בכל הרבדים הללו – להיות בשמחה.

בשבוע שעבר ציינו שנתיים ללכתה של מיכל יוסף שמתה צעירה מדי, לאחר שסבלה מדי, מותירה המון אנשים שאהבו אותה כואבים הרבה יותר מדי. מיכלי הייתה חברת הנפש שלי, הראשונה שידעה להציב בפניי בכנות את הצורך שבי להיות ״מושלמת לכאורה״, זו שהכל בסדר אצלה. אני אמנם לא מצליחה להוסיף לשמה “זכרונה לברכה” אבל בצד כל העושר, המילים הטובות והתבונה שהיא העניקה לחיי ולחיי רבים כל כך, בשנותיה האחרונות למדתי דרכה על הכאב ועל היעדר ההוגנות אבל אולי אולי כבר מחלחלת בי ההשלמה. חסרונה מורגש בי ובעולם כמעט מדי יום.